חזרה בתשובה - ללא קבלה עצמית - היא קללה ולא ברכה / מאת יואב ברנזון

ילדים חורגים לאלוהים

רוב הצעירים החוזרים בתשובה התחילו את דרכם כ"ילדים חורגים לאלוהים" – כלומר כילדים או נערים שאין להם גבולות, שאין להם אלוהים, שאין להם מוסר, שאין להם עכבות ושאין להם מחסומים. בתחילת חייהם הם היו כל כך סקרניים, עוצמתיים ופתוחים – אך ללא הניסיון, הבגרות והבשלות הנדרשת בשימוש בכוח חזק מאוד - שהם פרקו כל עול ועשו ככל העולה על רוחם תוך גרימת נזקים לעצמם ולאחרים.

הפתיחות המוגזמת והקיצונית שלהם – בין אם מדובר בפתיחות רגשית, מינית, חברתית או אינטלקטואלית – הפכה עד מהרה למנגנון של הרס עצמי. ההצלחה המטאורית שלהם והבולטות הטבעית שלהם בגיל כה צעיר – בין אם מדובר ביופי עוצר נשימה, בסקסיות ובחושניות נשפכת, בהישגים מעולים בבית הספר, בתיכון או בצבא או בכל צורה אחרת של מצוינות, הישגיות, בולטות או "חריגות" – כל אלה ערעורו את היציבות הנפשית שלהם והאיצו תהליך ריאקציוני של חיפוש חסר פשרות אחר מסגרות, גבולות, ערכים ותוכן – כמקלט מפני עצמם וכדרך להבטיח את שפיותם, ביטחונם ויציבותם.

הדת אינה תשובה – האהבה היא התשובה

אלא שהדת אינה מקלט או מפלט מפני חוסר איזון והעדר גבולות רגשיים. הדת אינה מקום לברוח אליו ולהסתתר בתוכה מפני עצמנו – הדת היא בסך הכל מסגרת מסודרת, מאורגנת והגיונית. היא מהווה עבור אותם נערים ונערות שחוזרים בתשובה תחליף חיצוני ומלאכותי למסגרת הפנימית שהם לא למדו ושאף אחד גם לא לימד אותם לבנות בתוכם.

"ילדים חורגים לאלוהים" סבורים – בטעות – שהדת תעניק להם תשובה לבעייתם. הם סבורים שברגע שהם יאמצו את החוקים, הגבולות, הכללים והמעצורים הדתיים – מנגנון ההרס העצמי שבתוכם ייפסק והם יוכלו להיות שוב "נורמאליים" ומתפקדים. לכן, במסגרת החזרה בתשובה הם מסרסים, חותכים, קוצצים והורגים את כל החלק האינטואיטיבי שבהם, את הילד הפנימי שבתוכם, את האהבה, הרגש ואת הקבלה העצמית שלהם – ומנסים להתאים את עצמם בכוח לשורה הארוכה של הכללים והחוקים הדתיים. במקום לבצע תהליך אמיתי ושלם של אהבה וקבלה עצמיים הם כופים על עצמם את מסגרות הדת כדי להפוך לאנשים נורמטיביים, וזורקים לפח הזבל את כל מה שמנוגד או סותר את התהליך הזה. כך בדיוק הם מאבדים את השלמות שלהם במסגרת החזרה בתשובה. כך בדיוק הם הופכים את עצמם לאנשים כפייתיים וחרדים. כך בדיוק הם "שופכים את המים עם התינוק" ומחמיצים את האפשרות להיות אנשים שלמים, פורחים, אמיתיים ועוצמתיים.

באהבה אתה מקבל את כל החלקים שבך – בדת לא

הדת היא רציונאלית מטבעה. היא אינה מסוגלת לקבל את כל חלקי האישיות האנושיים – אלא היא מוכנה לקבל רק את החלק הרציונאלי שבאדם. כך יוצא, שמי שחוזר בתשובה חייב לוותר על חלק מעצמו כדי להיות "דתי טוב". עליו להרוג את החלק המרגיש והחופשי שבו – כדי להיות "מאמין אמיתי". בדת לכל דבר יש הסבר וכלל, כי הדת היא הגיונית לחלוטין. הדת אינה אינטואיטיבית וחופשית. היא מארג של הסברים, צידוקים, כללים והתניות, כי הדת היא מסגרת שנועדה לאפשר לאנשים לשרוד, לאו דווקא לאהוב, ודאי לא את עצמם, ודאי וודאי לא בשלמותם. ההבדל בין דת לאהבה היא שבדת אתה דוחה חלקים מעצמך ואילו באהבה את מקבל את כל החלקים שבך.

הסיבה שחוזרים בתשובה רבים מתאכזבים בסופו של דבר גם מהדת נעוצה בעובדה הפשוטה הזו – הדת מבטיחה להם מקלט מפני עצמם אך היא מחייבת אותם לוותר על עצמם. זה הפרדוקס שהדת מציעה. ואת ההצעה הזו לוקחים רק אנשים שלא אוהבים את עצמם או אנשים שמוכנים לוותר על חלק מעצמם כדי להיות שייכים למסגרת וכדי להרגיש שהם חלק ממשהו. אבל יש להבין היטב – שדווקא מי שמקבל את עצמו בשלמותו הוא זה שמסוגל להיות באמת שייך, מבלי להרגיש חסר, חלקי, מזויף או נכה.