הורים מקריבים יוצרים ילדים חלשים, מפונקים, שתלטניים וסגורים / מאת יואב ברנזון

נתינה מוגזמת בשל רגשות אשם וחולשה עצמית

הורים רבים מפנקים את ילדיהם ונותנים להם את כל מה שהם רוצים – ומייד כשהם רוצים – בשל רגשות אשם וניסיון לפצות. הורים כאלה שופטים את עצמם לחומרה, הם מבקרים את עצמם, הם מאמינים שהם הורים גרועים, הם סבורים שהם עשו לילדיהם עוול, הם חושבים שהם כישלון כהורים והם בטוחים שהם חייבים לפצות את הילדים. למעשה, שורש הבעיה של הורים מקריבים הוא פשוט – הורים מקריבים הם אנשים חסרי ביטחון ובעלי רגשי נחיתות.

הורים המרגישים אשמים כלפי ילדיהם – הם הורים מוחלשים וחסרי חוט שדרה הפועלים כלפי ילדיהם מתוך רגשי נחיתות והופכים את עצמם לעבדים ולעובדים של הילדים שלהם. הם עושים עבורם הכל, משפילים את עצמם עד עפר, אינם עומדים על הדדיות בקשר, מוכנים לסבול כל דחייה וכל גחמה או חוצפה מצד הילדים ואינם מעיזים לעמוד מולם ולהעמידם במקומם הראוי.

בריחה מתפקיד ההורה לתפקיד החבר

הורים אשמים הם הורים שבורחים מתפקיד ההורה והמנהיג לתפקיד החבר הפראייר. במקום לשמור על עמדת ההנהגה שלהם בבית, הם הופכים את עצמם לחבר הסמרטוט של ילדיהם, זה שמוכן לעשות עבורם הכל, לתת להם הכל ולהיות זמין אליהם תמיד – העיקר שלא ידחו אותו ויקיאו אותו מחברתם.

"ההורה החבר" הוא הורה פתוח לכאורה, סחבק וליבראלי – אולם למעשה הוא חבר מפוחד, מאויים, חלש ומסכן שאינו מאמין שילדיו באמת אוהבים אותו, מעריכים אותו ומכבדים אותו גם כשהוא אומר להם "לא". חוסר האמונה וחוסר האהבה של ההורה המקריב הוא זה המביא אותם לדרגה של "החבר המסכן" שמתחתנן לתשומת לב של ילדיו דרך נתינה, שוחד, פינוקים והשפלה עצמית.

חזרה לעמדת השליטה וההנהגה בבית

שימו לב, הורים חזקים הם הורים שקודם כל מבצעים את תפקידם בבית כמנהיגים, כשולטים, כמובילים וכסמכותיים. לפני החברות עם הילדים, ישנו תפקיד להורים – והוא להיות המובילים, החזקים, המבינים, המחליטים, הקובעים ונותני הדוגמה בבית. רק כך יוכלו הילדים עצמם להפוך ולהיות מנהיגים ומובילים – אחרת הם יחקו את התנהגות ההורים המקריבים והחלשים שלהם ויהפכו ברבות הימים להורים מקריבים בעצמם.

הורים שרוצים לשוב לתפקיד המוביל, המנהיג והמשפיע – צריכים לשים את עצמם בראש, צריכים לאהוב את עצמם, להציב דוגמה אישית מעולה, להציב כללים ברורים לעצמם ולילדיהם, להעמיד את הילדים במקום כשצריך, להיות קפדניים הרבה יותר עם הילדים החוצפניים ולתת לילדים מתוך בחירה ולא מתוך רגשות אשם, כניעה, חולשה או חוסר אונים.

וטיפ לסיום: הורה אינו "העובד" של הילד שלו וגם לא המשרת שלו. הורה הוא המנהיג, המחנך והבוס של הילד שלו.