|
יואב ברנזון
מטפל זוגי ויועץ עסקי
.jpg){kind=small} 050-5558535 |
המלך האמיתי
עשירים ועניים?
העולם נחלק לאלה שיש להם כסף ואלה שאין להם. לכאורה, העשירים הם מלכים והעניים הם עבדים. אבל רק לכאורה. אם נוסיף למשוואה את עניין הלחץ, המתח והעצבים - התמונה הופכת מורכבת מעט והיא ללא ספק משתנה.
העשירים אינם בהכרח רגועים או נינוחים. להיפך, "מרבה נכסים מרבה דאגה" הוא משפט שמתאים לעשיר ולא לעני. אנשים לא עשירים לעומת זאת, הרבה פחות משועבדים לדאגות, ללחצים, לעומסים ולמתחים הנובעים מהצורך לנהל אימפריות, נכסים רבים או חברות ותאגידים מורכבים. אז מי הוא המלך האמיתי?
נינוחות ושקט
אומרים: "מיהו העשיר? השמח בחלקו". וזה נכון כמובן. המלך האמיתי הוא זה ששמח במה שיש לו, שהוא נינוח לגבי עצמו, שהוא אינו בתחרות, שהוא לא במאמץ בעומס ובמתח ובריצה להשיג עוד ועוד.
זהו העשיר האמיתי והמלך האמיתי. בעיקר ברמה הרוחנית והפיזית. אנשים נינוחים לוקים פחות במחלות, חיים חיים שקטים וטובים יותר, מסוגלים ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים ומוצאים אושר בקלות רבה יותר מהעשירים והלחוצים, המחפשים והתחרותיים, הביקורתיים והעצבניים - שנראה שהם לעולם לא מסופקים מכל מה שהשיגו.
היכולת להשתחרר מכבלי התחרות
התחרות היא הבסיס והסיבה לכל תורת הלחצים. כשאין תחרות - אין לחץ. וכשיש לחץ - האדם מתכווץ והופך לשטוח. דווקא זה הנתפס כמלך אמיתי, תמיד ראשון ומוביל, תמיד מנצח ומצליח, תמיד משיג את מה שהוא רוצה - הוא אדם כבוש, שטוח, לחוץ, קטן ועבד - של הרצונות והדחפים שלו, של התחרות שנכפתה עליו או שהוא אימץ אותה בשל חוסר מודעות עצמית.
מי שאינו מסוגל להשתחרר מכבלי התחרות - יחיה כל חייו בלחץ, במתח, במחלות, בהשוואה, בצורה שטחית ומבלי יכולת לשאוב סיפוק עמוק ורוחני מהחיים. רק מי שמוכן לוותר על התחרות ולהיות "טבעי" ונינוח - יתחיל ליהנות מהקסם שלחיים יש להציע, מהפשטות היפה ומהרגעים הקסומים שנמצאים מתחת לאף אבל לעיתים קרובות לא רואים אותם כי אין זמן, כי רצים לדבר הבא, כי חייבים דרמה והפקה כדי לראות משהו.
מדינת ישראל כדוגמה - הלכה למעשה
ישראל היא מדינה תחרותית. לכן היא מדינה שבאופן פרדוכסלי כולם אוהבים לשנוא. הדינמיקה הישראלית משקפת את כל מה שרע בתחרותיות: תמיד יש בישראל תחושה של לחץ באוויר, רוב האנשים בישראל עצבניים ומהירי חימה, תחושת חוסר שביעות רצון עמוקה משתקפת בעיניהם של האזרחים, כולם רק רוצים עוד ועוד מבלי לדעת מדוע, השונאים שלנו רק הולכים ומתרבים מבלי שאנו נבין מדוע הם כל כך נגדנו (כיום, אפילו מדינות המערב המובהק כמו צרפת, בריטניה ואמריקה נגדנו).
התכנון בישראל הוא לקוי מיסודו כי אין זמן ויש לחץ וקשה מאוד לתכנן דברים יפים וקסומים במצב צבירה כזה. התהליכים בישראל ארוכים כאורך הגלות והסיבה המרכזית לכך היא סכסוכים בין גופים, רשויות ובעלי תפקידים בכירים - כי במדינה תחרותית ובמדינת לחץ הכל אישי, הכל עצבני והכל חייב לעבור דרך מאבקים, ומאבקים גוזלים המון זמן (עיכובים, בתי משפט, התנגדויות, מחאות, פסיקות ופסיקות הפוכות וכך מטוטלת השעון נעה שנים על גבי שנים עד שיוצא פרויקט לפועל). גם אחרי שהקרב הסתיים ובונים פרוייקט - מגלים שלא הושקעה בו מחשבה עמוקה (שוב כי אין זמן לתכנן כפי שצריך כי הכל עצבני ותחרותי) ויש המון תקלות ושום דבר לא עובד כפי שצריך ואז שוב צריך לתקן ולשפץ, להרוס ולבנות מחדש. התוצאה הסופית: מדינה שיש לה הכל אבל מתנהגת כקבצנית וקמצנית לעצמה וגם לאזרחיה, לא מצליחה ליצור מציאות של חיים יפים אלא של מאבקים אינסופיים, שקרים וספינים, מדינה שיוצרת כאוס שלטוני ומלחמת הכל בכל - והכל בגלל דבר אחד: תחרותיות. במקום להיות מדינה מלכותית הפכנו למדינה פושטת רגל - רוחנית, ערכית וגם מעשית, שהסבל והיחסים הגרועים בין אנשים משקפים אותה יותר מכל דבר אחר.
וטיפ לסיום: אנשים לא תחרותיים ששלמים עם מה שיש להם ועם עצמם יכולים לחיות כמלכים. בעוד שאנשים לחוצים ועצבניים שמה שמניע אותם זו תחרות הופכים את עצמם מבלי משים לעצבניים, שטוחים, נוחים לריב, לא מרוצים מהחיים ולא מסופקים מכל ההישגים שלהם, חיים בכאוס ובתחושת החמצה ואינם מבינים מדוע.