|
אין 100%
בכל דבר יש פגם, פשרה, טוב ורע וחוסר שלמות. אין דבר כזה 100% מושלם, נקי, ללא רבב, טהור, מקסימלי וחסר פגמים. פרפקציוניסטים הם לדוגמה אנשים שבאמת מאמינים שה-100% קיימים, ולכן הם נוטים להקדיש את כל חייהם למען השגת השלמות, ה-100%, המקסימום הבלתי אפשרי.
אבל השאיפה למשהו שהוא בלתי אפשרי מובילה בהכרח לתסכול, למאמץ אינסופי, לאמונה כוזבת ולתחושת חוסר תוחלת כי לא ניתן להשיג את אותם 100%. זכרו, גם אם אדם נוגע לרגע בשלמות, ב-100%, זה מחזיק מעמד לזמן קצר ביותר, לרגע, ליום, לשבוע - ואז השלמות קורסת, חומקת מבין הידיים וחוזרת למצבה הרגיל, הפגום, האנושי, הטבעי. זה דומה לספורטאי צמרת שמגיע למקום הראשון באולימפיאדה. לרגע הוא עומד על הפודיום ומעניקים לו את מדליית הזהב, אבל הרגע המושלם והמזוקק הזה עובר, ואחריו ישנה חזרה לשגרה הקשה והמפרכת של האימונים, של הקושי, של הפציעות ושל החיים הרגילים והלא זוהרים.
השאיפה למשהו שהוא בלתי אפשרי
מרבית התסכול, האכזבה והקושי בחיים נובע מהאופן שבו אנשים מגדירים לעצמם את החיים, את היעדים, את המציאות. אדם שמציב לעצמו יעד מסויים שהוא רוצה להאמין שהוא אפשרי והוא אינו מצליח להשיג אותו - חורץ את גורלו לתסכול ולעצבות כל חייו לא בגלל שהחיים לא צודקים אלא בגלל שאותו אדם הציב לעצמו יעד שהוא בלתי אפשרי, מוגזם, גבוה מדי, לא נגיש.
למשל, יש אנשים שנוטים להאמין שקיים בן זוג מושלם עבורם. כשהם מוצאים אותו ומתאהבים בו הם בטוחים שאותו אדם הוא באמת חסר פגמים ושהוא יספק להם את כל הצרכים שלהם בצורה מושלמת ומלאה. אבל כשהם מגלים שיש בו פגמים או שהוא לא מסוגל להיות בדיוק כל מה שהם רוצים שהוא יהיה או חולמים שהוא אמור להיות - הם מאוד מתאכזבים ונפגעים עד עמקי נשמתם. הם מנסים בכל כוחם לגרום לאותו אדם להיות כל מה שהם רוצים. הם רוצים לשנות אותו, להפוך אותו למקסימום מבחינתם, למצות את הפוטנציאל הטמון בו לדעתם ולהפוך אותו ל-100% שלהם כי הם אינם מסוגלים לפשרה, להשלמה, לקבלה ולהבנה שאין מושלם. אלא שבשורה התחתונה, זה כמעט בלתי אפשרי לשנות אנשים ולגרום להם לעמוד במקסימום מסויים שאנחנו קבענו עבורם. והתוצאה - כך בדיוק אנשים מפסידים עוד בן זוג, עוד מערכת יחסים, עוד סיפור של אהבה גדולה, עוד אפשרות לחיים טובים ולהנאה, הכל בגלל הרף המקסימלי, בגלל השאיפה למושלם, בגלל הנוקשות וחוסר המוכנות להתפשר ולעגל פינות.
אל תשאפו למקסימום אלא לקצת פחות
זה טוב לשאוף גבוה, אבל לא למקסימום - כי זה מוגזם. זה טוב לשאוף למעלה - אבל לא להפוך את המקסימום לסוג של הכרח, לדת, לאידיאולוגיה, לפרנציפ. בדרך זו החיים הופכים קשים מאוד, כי גם אתם הופכים נוקשים מאוד. בדרך זו אין אצלכם פשרות והכל קשה, מאומץ והופך למלחמה במקום להנאה.
מרבית האנשים שתפגשו בחיים לא יהיו מסוגלים להיות ה"מקסימום" עבורכם. מרבית האנשים לא מסוגלים להשתנות כפי שאתם רוצים שהם ישתנו. מרבית האנשים הם אנשים, הם בני אדם - עם פגמים, מגבלות, דפקטים וחוסר מושלמות. אם תקבלו זאת - חייכם יהיו בריאים וטובים יותר. אם תלחמו בכך - תהפכו את חייכם לשדה מלחמה במקום לשדה של חמלה ואהבה.
אידיאולוגיה מול פרגמטיות
לשאוף למושלם או ל-100% זו גישה קשה, נוקשית, אידיאולוגית וחסרת פשרות. תוצאותיה הם - מאבק, כוחנות, כפייתיות, מלחמה, חוסר קשב, חוסר מוכנות לפשרה, סבל לא יתואר, מאמץ ללא גבול, הפסד ידוע מראש, תחושת אכזבה ומרירות מהחיים, תחושה של חוסר צדק בחיים.
לעומת זאת, פרגמטיות היא המוכנות והיכולת לוותר, לא לשאוף למושלם, לדעת לקחת את מה שיש, לדעת לקבל את מה שניתן, לדעת לעצור ולרסן את הרצון כדי שלא ישתלט על החיים ויהרוס אותם, לדעת לשמור על גבולות בריאים, לבנות איזון בין הרצוי למצוי, לדעת לראות את המציאות ולקבל אותה ולא רק לשנות אותה, לדעת להינות מהחיים שניתנו ולא מהחיים שהיו יכולים להיות לנו, לדעת לחיות במציאות ולא בעולם של "נדמה לי" ושל "אילו", לדעת להשלים ולקבל את עצמנו ואת האחרים כפי שהם - ללא שינוי, לדעת להסתכל ולהעריך את מה שיש ולא את מה שאין.
וטיפ לסיום: בסופו של דבר החיים מציעים לנו 3 מצבי צבירה: 0, 8 ו-10. אנשים ששואפים למקסימום מחפשים כל חייהם בצורה נואשת את ה-10. ברוב הכמעט מוחלט של המקרים בגלל השאיפה ל-10 הם מגיעים ל-0 כלומר ללא כלום ביד. הפרגמטים הם אלה שאינם שואפים ל-10 אלא ל-8. והם המנצחים האמיתיים של החיים כי את ה-8 ניתן להשיג ואת ה-10 זה בלתי אפשרי.
|
.jpg){kind=small}
050-5558535 .jpg)